צילום: Engin Akyurt 
פסיכולוגים.קום | פורסם 16/02/2021 10:21הילחם או ברח
רוב האנשים שמעו את המשפט "הילחם או ברח" כהסבר לחרדה. כאשר בעלי חיים עומדים מול סכנה הם מחליטים או להילחם בדבר שמאיים עליהם או לברוח מן הדבר המאיים. בדרך זו, בעלי חיים מסוגלים לשרוד בצורה טובה יותר מול אויביהם.
בני אדם עומדים בפני אתגרים שונים מהאתגרים שבפניהם עומדים בעלי החיים בטבע. הם אינם יכולים בדרך כלל להילחם במה שמאיים עליהם או לברוח ממשהו שגורם להם למצוקה. במידה ואתה מרגישים מאוימים ממשהו במקום העבודה, אין באפשרותכם פשוט להתחיל לריב עם המנהל שלכם או לברוח מהעבודה שלכם.
חרדה מתפתחת מכיוון שהם לעתים קרובות תקועים במחשבה שהם אינם מסוגלים לעשות את מה שהם רוצים לעשות באופן טבעי ביותר. לכן, עובד שאינו יכול לברוח או לריב עם הבוס, מתחיל לדאוג בשל חוסר היכולת להגיב בדרך שהוא רוצה להגיב באופן טבעי. האבולוציה הובילה לכך שבעלי חיים רוצים לברוח או להילחם בגורם המאתגר העומד בפניהם לכן הצורך במציאת אפשרות אחרת גורמת להופעתם של תסמיני חרדה. משך הזמן שהחרדה נמשכת תלוי בכמה זמן לוקח לאדם לקבל החלטה ולעשות שימוש באפשרות אחרת.
הפתגם "להילחם או לברוח" מתאר כיצד מנגנון המסייע בהישרדות אצל בעלי החיים משפיע על בני אדם במקרים בהם אינם יכולים להגיב בדרך זו.
זה מראה כיצד תהליך אבולוציוני יכול לגרום לקשיים עבור בני אדם במקרים בהם אינם מוצאים דרכים חלופיות להתמודד עם האיומים.
כתבות נוספות:
חרדה, בתור תהליך ביולוגי
חרדה, בתור תהליך ביולוגי, היא תופעה שקל למדי להבין אותה כאשר חושבים עליה במונחים של "להילחם או לברוח". למעשה קיים אינסטינקט הישרדותי דומה בקרב בעלי חיים המסייע במתן הסבר לתופעת הדיכאון. קוראים לזה "תאוריית התחרות החברתית".
בעלי חיים לעתים קרובות נלחמים במטרה להשיג שליטה ברמה כלשהי בקרב הקבוצה שלהם. היררכיות הינן חשובות עבור זנים רבים של בעלי חיים ולהימצא בדרוג גבוה יותר בהיררכיה הקבוצתית יכול לייצג הזדמנויות להשגת כמות גדולה יותר של מזון, גישה טובה יותר למשאבים, והדבר החשוב ביותר למען האבולוציה, יותר הזדמנויות להתרבות.
הלחימה על השגת מקום גבוה יותר בדרוג הקבוצה שלכם מציגה הזדמנויות רבות עבור בעלי חיים. אולם הלחימה הזו מציגה גם סכנות רבות. "להילחם עד המוות" היא לא סתם קלישאה המתקשרת למינים רבים של בעלי חיים, אלא מייצגת לעתים קרובות דרך אמיתית ליישוב קונפליקטים. לבעל חיים שמחליט לאתגר בעל חיים אחר להשגת מקום גבוה יותר בהיררכיה הקבוצתית, יש סיכוי אמיתי להיפגע בזמן התהליך.
לכן, בכדי שבעל חיים ישרוד, "הוויתור" בקרב יכולה להיות אסטרטגיה שימושית באמת. אם בעל חיים חושב כי יריב פוטנציאלי עלול לפגוע בהם באופן רציני במהלך קרב, האינטרס שלהם יהיה להראות בצורה ברורה ככל האפשר, כי הם אינם מאתגרים את היריב הפוטנציאלי שלהם. אותות מסוגים שונים, כולל הורדת הראש ונסיגה, מראות בצורה ברורה לבעל חיים אחד מתי אין לבעל חיים אחר כל עניין בתחרות כלשהי. בדרך זו, לגבי התוצאה של האתגר מתקבלת החלטה מבלי שאף אחד מבעלי החיים לא יהיה בסיכון להיפגע או להיהרג.
כמובן, דרך אחת להסתכל על זה היא שתגובה זו ל- "תחרות חברתית" מונעת מבעל חיים אחד להתמודד עם פגיעה חמורה או עם מוות בזמן שהוא מתמודד עם אותו יריב שהיא או הוא רואים כחזק יותר או שסבור יותר שינצח בתחרות. אולם היא מתייחסת גם לעובדה שבעלי חיים לא יבזבזו אנרגיה באתגרים בהם הסבירות להצלחה שלהם אינה גבוהה.
חוסר אונים נלמד
"לוותר" במצבים בהם לא סביר שאדם ינחל הצלחה מוכר בשם "חוסר אונים נלמד". בעלי חיים מפגינים " חוסר אונים נלמד" במצבים שבהם אין אפשרות להתגבר על אתגרים (או לפחות הנראים בעיני בעלי החיים כמצבים שלא ניתן להגבר עליהם). זה יכול לכלול מצבים בהם בעלי חיים מרגישים כאב או אי נוחות במסגרות מהן אין באפשרותם לברוח. לעתים קרובות מאוד בעלי חיים הנקלעים למצבים מהסוג הזה יפסיקו בסופו של דבר לנסות ויעזבו, ופשוט יעצרו ולא יזוזו. הם מבהירים בצורה מאוד ברורה שהם "וויתרו" במצבים אלה. "הוויתור" עדיף על בזבוז אנרגיה או משאבים אחרים בניסיון להימלט ממצב הנתפס בעיני בעל החיים כמצב שלא ניתן לברוח ממנו.
"חוסר אונים נלמד" עולה כתגובה טבעית בקרב בעלי חיים שנועדו לסייע במצב של הישרדות. חוסר האונים הנלמד נמצא כמבנה הקיים אפילו ברמה הגנטית. סוגים מסוימים של חולדות ועכברים נבחרים להשתתף במחקרים של "חוסר אונים נלמד" מכיוון שיש להם סוג מסוים של מבנה גנטי. העובדה שקיימת נטייה גנטית לחוות "חוסר אונים נלמד" בצורה מהירה יותר מאשר אחרים יכולה להיות דרך אחת של חשיבה על סוגים של גורמים גנטיים התורמים לסבירות גבוהה יותר לפתח דיכאון.
דיכאון קליני דומה מאוד לדרך שבה בעלי חיים נראים לאחר ש "וויתרו" בזמן שהתמודדו עם תחרויות או אתגרים. ישנה נסיגה מהסביבה המיידית, ירידה במוטיבציה ומבט של תבוסה. רגשות חזקים של עצבות ואובדן, הנפוצים בקרב אנשים הסובלים מתבוסה, מאפיינים גם את מצב הדיכאון. בני אדם הסובלים מדיכאון לעיתים קרובות מתייחסים לעצמם בתחושה שהם "מובסים" או מרגישים ש- "אין אפילו טעם לנסות". אלו יהיו תיאורים מילוליים של מה שקורה בפועל ברמה האינסטינקטיבית של אדם הסובל מ- "חוסר אונים נלמד". זה ישקף גם באופן מילולי את מה שקורה לאדם על בצד המפסיד של תחרות חברתית.
דיכאון הפייסבוק
תיאוריית "התחרות החברתית" הייתה בשימוש במטרה להסביר סוגים רבים ושונים של דיכאון. מאמר אחד, אשר פורסם לאחרונה (Blease, 2015) חל על תיאוריה זו על סוג של דיכאון אשר נקרא "דיכאון הפייסבוק". קיימת עדות משמעותית לכך שאנשים רבים העושים שימוש בפייסבוק סובלים לעתים קרובות מדיכאון. אחת הסיבות האפשריות שצוינה על ידי מחבר מאמר זה היא שמשתמשי בפייסבוק רבים מתרברבים מפרסום הפוסטים שלהם. יש יותר נטייה בפייסבוק להדגיש ולעתים קרובות גם מפריזים בהישגים שלהם. הדבר יכול להגביר את התחרות החברתית בקרב משתמשי פייסבוק העושים בו שימוש לעתים קרובות, במיוחד אותם משתמשים הכפופים לעתים קרובות יותר ל- "התרברבות מפרסום פוסטים", ויכולים להגדיל את הסבירות של דיכאון כאשר משתמשים לא מרגישים שהם מתאימים למה שאחרים משיגים.
כל זה לא אומר שדיכאון הוא פשוט עניין של אנשים אשר חשים כאילו שאין באפשרותם לנצח בקרב אחד או להשיג מטרה ספציפית אחת. זו אינה השתקפות של היעדר השגת מטרה ותחושה רעה לגבי זה. זה הרבה יותר עמוק מזה. למעשה, ההסתכלות על דיכאון כמשהו שקשור לתהליכים אבולוציוניים שפותחו לשם הישרדות יכולה לעזור להסביר מדוע מדובר בבעיה מקיפה וכוללנית כל כך. בעלי חיים המנסים להימנע מתחרויות מסוכנות אינם יכולים פשוט "לוותר" ברגע אחד ולאחר מכן להמשיך בחייהם. זוהי תגובה שנמשכת זמן מה ואשר חייבת להימשך למען הישרדותם של בעלי החיים. אחרת, בעל החיים מסתכן בלמצוא את עצמו בסכנה של התמודדות עם אותה תחרות פעם נוספת.
הפסד בקרב וכישלון במשימה
אנשים הסובלים מדיכאון קליני אינם מתארים בדרך כלל את עצמם כשאנשים המרגישים כאילו "שהפסידו בקרב" ו "נכשלו במשימה אחת" בזמן שהם מתארים כיצד הם מרגישים. אבל לעתים קרובות הם מתארים את עצמם כאנשים שמרגישים כמו "מפסידנים" או "כישלונות". הם מתארים גם לעיתים קרובות את עצמם כבעלי תחושה "שהחיים הביסו אותם" או "שאינם מסוגלים להשיג שום דבר בעל משמעות בחיים". ההסתכלות על זה כעל תגובה לאירוע שלילי אחד או שניים אינה מסייעת במתן הסבר לכל התיאורים הכוללניים. אולם ההסתכלות על דיכאון כעל משהו שקשור לתהליך אבולוציוני, אשר פותח למען הישרדותו של בעל החיים, משקפת דרך אחת להבין מדוע היא יכולה לתת תחושה של כוללניות והתפשטות.
זה לא שהצלחות, וההכרה בהצלחות אלה, אינן יכולות לעזור. אחת הבעיות עם תופעת הדיכאון היא לא שלאותם אנשים הסובלים מדיכאון אין הצלחות; יש להם הצלחות, אלא יותר שהם אינם מזהים את אותן הצלחות או באמת מעבדים אותן. דיכאון, שוב בשל הקשר שיש לו לתגובת הצורך ההישרדותי של בעלי חיים, לעתים קרובות כרוך בשימת דגש גדול על אובדן וכניעה. שינוי המיקוד הזה לאדם המעבד הישגים והצלחות ביעילות יכול להיות דבר קשה מאוד לביצוע אולם מועיל. זה לא עניין של לראות הכל בצורה חיובית אלא יותר שינוי שבו הכל לא נראה שלילי. זה ביסודו הפוקוס המרכזי של הטיפול הקוגניטיבי – התנהגותי, אחד מסוגי הטיפול היעילים ביותר בדיכאון קליני.
הסתכלות על דיכאון קליני כמשהו שקשור לתהליכים ביולוגיים ולאינסטינקטים של הישרדות שהתפתח במשך מאות שנים אינה מסבירה את כל ההיבטים של המצב הרציני הזה. אבל זה יכול לעזור בלהסביר לפחות חלק מהסיבות לכך שדיכאון עלול להיות כל כך הרסני ולהציע תקווה מסוימת וכיוון למתן תמיכה וטיפול. בדומה מאוד לתגובת "להילחם או לברוח", היא מציעה דרך בסיסית מאוד להבין מהיכן מגיע הדיכאון ומדוע יש לו השפעה כה חזקה על הדברים.
תגובות