עקיבא רגן
עקיבא רגן

היטלר הצעיר שהכרתי

נרקיסיזם במבט היסטורי- סיכום הספר: "היטלר הצעיר שהכרתי" שנכתב על ידי אוגוסט קוביצק- הידיד היחיד של היטלר בשנות נעוריו.

היטלר היה ועודנו לדעתי, אחד האנשים הכי מסתוריים שהופיעו על במת ההיסטוריה. אדם שהגיע ממשפחה ענייה, שנעשה יתום בגיל הנעורים, חסר השכלה ועורף משפחתי, חסר חברים ( למעט קוביצק ), חסר מקצוע, שהשתלט על המעצמה הגדולה ביותר באירופה בכוח הפה שלו בלבד, ואחראי להרס הגדול ביותר בתולדות האנושות.

מומחים לטיפול בנרקיסיזם

כתבות נוספות:

גירושין מבן זוג נרקיסיסט

הפסיכולוג שלי נפטר

עדות אודות הפרעת הנרקיסיזם של היטלר

הספר של אוגוסט קוביצק, ידיד נעוריו, הופיע אחרי מלחמת העולם השנייה. קוביצק היה האדם היחיד שהכיר את היטלר באופן אינטימי, מגיל 16 עד גיל העשרים, ומשום כך הספר שלו הוא עדות מרתקת אודות הרקע והאופן שבו התפתחה אישיותו של היטלר למעשה, זוהי עדות מרתקת אודות הפרעת הנרקיסיזם שהיטלר היה מאופיין בה באופן בולט למדי ודרך גראפית מאד ללמוד על מאפייניה.

תחילה, בדומה למיתוס אודות נרקסיסוס ואקו המיתולוגיים, ניכר מאד שאוגוסט הוא ההיפך הגמור מהיטלר. אדם פאסיבי, נגרר במידה רבה, חסר קול משל עצמו, הוא היה ה"שידוך" המושלם לאדולף היהיר וההחלטי. בדינמיקה ביניהם, היטלר תמיד מטיף, מלהיב, מתווכח וזועם – ואוגוסט תמיד מאזין, מהנהן, חסר רצון עצמאי כמעט. אוגוסט גדל בעיירה לינץ שבה היטלר התגורר בנעוריו, וכן חלק עימו חדר בוינה שם התגוררו שניהם וחיפשו את דרכם בחיים קצת לפני שנות העשרים שלהם. אוגוסט התקבל לאקדמיה למוסיקה, בעוד שאדולף נדחה מבית הספר לאומנות, דבר שהוביל לקנאה עזה מצד אדולף ולבסוף- לזה שאדולף "שרף" את הקשר ביניהם ופשוט נעלם לאוגוסט יום בהיר אחד בלי לומר מילה אחרי חברות קרובה של ארבע שנים.

כמה עובדות שבולטות לעין :

בלעדיות

היטלר סירב שלאוגוסט יהיו חיי חברה כלשהוא, מלבדו. הוא דרש קשר בלעדי איתו והוא נכנס לזעם במידה ואוגוסט "נטש" אותו לטובת אדם אחר.

תחושת העליונות ( או הנחיתות )

אוגוסט היה ה"קהל" של היטלר, לתוכניותיו, לחלומותיו. כמעט ולא הייתה שום משמעות לקיומו של אוגוסט כאדם עצמאי במערכת היחסים ביניהם. כאשר אוגוסט בישר לו שהוא התקבל לבית הספר למוסיקה, אמר לו היטלר: "לא ידעתי שיש לי חבר כל כך מוכשר…"- בטון סרקסטי. תחושת העליונות ( או הנחיתות ) של היטלר לא איפשרה לו לפרגן לחבר שלו. פעם פירגן לאוגוסט על נגינתו, ואוגוסט זכר זאת כיוון שהיה זה מאורע כה יוצא דופן ובולט ביחסיהם.

פנטזיה

היטלר "התאהב" באישה בשם סטפני, והיה מחכה לה כל יום במשך כמה שנים (!!) כאשר הייתה הולכת ברחוב עם אמא שלה. הוא היה בטוח שהיא מצפה לחיזוריו, חושבת עליו בהיעדרו, ורק משתוקקת לכך שהוא יפנה אליה. הוא חשב ברצינות להתחתן איתה והיה בטוח שהיא מצפה להצעתו בקוצר רוח. כל הפנטזיות הללו, שבוטאו גם בכתב לידידו אוגוסט, עמדו בניגוד מוחלט לעובדה שהיטלר וסטפני מעולם לא החליפו זה עם זה אפילו מילה אחת. למעשה, בבירור שנעשה אחר המלחמה, סטפני לא זכרה אותו כלל ולא ידעה במי מדובר. זוהי נקודה משמעותית: היטלר חי "בראש שלו". אוגוסט משער שהוא לא רצה לדבר עם סטפני כי זה היה הורס לו את ה"פנטזיה" ומכריח אותו להיפגש עם הממשות הכה מאכזבת של מערכת יחסים. לדעתו, אדולף העדיף את החלום.

חלום פנימי

מה שאני מבין מכך, זה שהיטלר לא באמת ראה את סטפני כאדם ממשי ולא רצה שהיא תהייה כזאת. כנראה שזה היה העמדה הפנימית שלו כלפי אחרים- כהמשך של עצמו ללא רצון עצמאי- או כחסרי משמעות או אוייבים. ( כשאני חושב על זה כעת, ייתכן שרוב הזעם והתסכול שהיה יוצא ממנו כל הזמן, היה מכך שלא יכל לשאת מצבים של חוסר סימביוזה ). אני בטוח שגם האנטישמיות שלו ביסודה נבעה מ"חלום פנימי" זה. הריפוי של האנטישמיות שלו בעיניי, ( ושל אחרים כיום כמו קניה ווסט ), איננה בתפיסת עולם ליברלית, אלא ביכולת לראות את ממשות האחר. הוכחה אנקדוטלית מסויימת לכך, היא שהיו מספר יהודים מועט שהיטלר הכיר באופן אישי – ועל כולם הוא הגן בצורה זו או אחרת:

  • דר' בלוך שטיפל באמא שלו
  • ארנסט הס, המפקד שלו במלחמת העולם הראשונה.
  • רוזה ברניל, ילדה ממוצא יהודי שכתבה לו מכתבים אוהדים. אני לא טוען שהוא היה סנטימטנלי כלפיהם- הוא נפטר מאנשים שהיו קרובים אליו ללא הרף אם חשד בהם שהם בוגדים בו. אבל כל עוד אנשים נשארו נאמנים לו, האנטישמיות המוחלטת שלו כמו "נעצרה" בדלת של איזו מערכת פנימית של רפלקציה שמנעה פגיעה במי שהיו חלק מחייו בממשותם.

ריקוד משותף בין נרקיסיסט להד

מתחת למעטה הנרקיסיזם של היטלר: היהירות, הבוז והגרנדיוזיות, הייתה תחושה של כישלון תמידי, דחייה תמידית, חוסר שייכות למרחב. היטלר נזרק מבית הספר בשל הישגים נמוכים. הוא ניסה להיות מוסיקאי- ללמוד פסנתר ולכתוב אופרות- הוא נכשל. היטלר ניסה להתקבל לבית ספר לאומנות כצייר- ונכשל. הוא ניסה להיות ארכיטקסט- ונכשל. הוא התקיים מקצבת יתומים זעומה וגר בשיכונים הכי מוזנחים ועלובים של וינה, אכל בבתי תמחוי והתקיים על לחם וחמאה עד שהגיעה מלחמת העולם הראשונה. אין לי ספק שחווית המלחמה- בה זכה בעיטורים על אומץ לב, הייתה חוויה מכוננת עבורו של ביטחון עצמי ושייכות בפעם הראשונה בחייו. גם ההשתלטות הרטורית שלו על המפלגה הנאצית ( שמנתה כ 10 אנשים בתחילת דרכה ), הייתה כנראה אירוע מכונן של שייכות עבורו. בפעם הראשונה- "ראו" אותו.

במובן הזה, אני מרגיש שהתזה שהיטלר "הוביל" את העם הגרמני היא לא מדוייקת. לדעתי, העם הגרמני הוביל את היטלר בה במידה שהוא הובל על ידו. העם הגרמני שימש כהד ( אקו ) עבור היטלר, מחא לו כפיים, סער ורגש אל מול נאומיו, מה שהגביר את תחושת העצמיות של היטלר והלהיט אותו עוד יותר. הייתה כאן דינמיקה זוגית: לא השפעה כריזמטית וחד צדדית של אדם אחד על עם שלם, אלא ריקוד משותף בין נרקסיסוס לאקו. נראה לי שאבחנה זו היא בעלת משמעות לכל מצב שבו יש נרקיסיסט בלתי ניתן לעצירה.

כתבות נוספות:

נוכל הטינדר, השילוש האפל – נרקיסיזם, מקיווליזם ופסיכופתיה

טיפול פסיכולוגי לילדים ונוער במצבי טראומה

סיכום

אי אפשר להכחיש את הכישרון העצום של היטלר, שאולי בחיים אחרים- נעדרי פציעה וטראומה נרקיסיסטית, היו יכולים להיות בעלי משמעות חיובית למדי. הוא מעולם, גם לא בנעוריו, ביזבז זמן כלל.

היטלר היה מסור בתשוקה עצומה לכל פרוייקט או עניין שעסק בו.

אולי הוא לא הסתדר בשום מסגרת, אבל הוא חשב תמיד "מחוץ לקופסא", תמיד יזם דברים מעניינים, תמיד ידע לסחוף לראייה חדשה על המציאות את מי שמסביבו. כמה חבל שזה תמיד היה באופן שלילי, עגום, אלים, ונרקיסיסטי. כמה מוות הביא לעולם הפצע שלו.

כשקראתי את הספר של אוגוסט, נזכרתי במה שיום טוב חשין אמר פעם על ברלנד: על הקשר בין המילים 'מסכן' ל'מסוכן': אדם מסוכן, זה אדם מסכן שקיבל הרבה מאד כוח. אבל בלי הכוח שלו , הוא פשוט אדם מעורר רחמים. ריק, חסר עצמיות. ( אני אפילו לא נכנס ליחסים האינטימיים של היטלר עם בני\בנות זוג. אני בטוח למדי שהוא סבל מכל סטייה אפשרית וניסה כל צורה של מיניות על פני האדמה- ללא הועיל. הוא נשאר לבדו, בעולם של עצמו ).

לערוץ הסכתים של עקיבא רגן לחצו כאן