חרדה ודיכאון בעקבות פגיע מינית בילדות – סיפורו של עדי

טראומה היא סיפור אחר, היא קשה מאוד בחוויה וצריך לדעת לטפל בה, צריך פה טיפול פסיכולוגי לילדים. עדי הגיע אלי בגילי 16, הוא עם חרדות קשות לצאת מהבית, אמא שלו לא הבינה, מה קרה?

הוא היה תלמיד מצטיין, והיה הספורטאי נער יפה כזה, מיוחד קצת שקט מחונן. כשהוא הגיע כבר בפגישה הראשונה הוא סיפר שפעם לפני שנים הוא השתתף בכל מיני משחקים כאלה בבניין שלו, “נו את יודעת”… לא כל כך ברור מה אני אמורה לדעת אבל היו שם שכנים גדולים, והיה שם כל מיני משחקים אסורים.

כילד הוא ידע שמשהו שם לא בסדר ולכן הוא לא סיפר, ושנים הוא בכלל לא חשב על זה, עד שהוא ראה את אחד הבנים האלה כבר כמבוגר כמעט ברחוב, ואז הוא סיפר שהלב התחיל לדפוק לו, ושהוא הרגיש הברכיים רועדות לו, ושהוא הוא לא יכול בעצם להחזיק את עצמו עומד.

ואז הוא הסתגר בבית, הלך פחות ופחות לבית ספר, הלך פחות ופחות לחוגים, התחיל לסבול מכל מיני התקפי חרדה כאלה שהוא נוגע במשהו וזה משתנה שמשהו יכול לקרות, למעשה עדי עבר פגיעה מינית בגיל הצעיר כשהוא היה בן 7 מסביבו היו יותר גדולים, אבל הוא לא סיפר וכשזה יצא גם אז הוא היה לו מאוד מאוד קשה לספר.

יש משחקים שאנחנו אף פעם לא יודעים לאן הם מובילים כהורים חשוב לנו מאוד להיות בקשר אבל לא הכל אנחנו יודעים. מה שאנחנו יכולים לעשות, כשמשהו יוצא לפנות ולפנות כמה שיותר מהר כי אפשר לעזור, אחרת הנזק הוא מאוד גדול.

חרדה ודיכאון בעקבות תאונת דרכים – סיפורה של דנה

יש סיפוריים שמאוד ברור שצריך לטפל בהם הסיפור של דנה למשל.

דנה, בת 11, התחילה בוקר רגיל לגמרי בדרך לבית ספר, התלבשה, התארגנה, הייתה קצת בלחץ ובסך הכל רצתה להצטרף לחברות שלה שהיו מעבר לכביש.

היא התפרצה לכביש ומכונית פגעה בה, היא נפגעה מאוד קשה, חודשים של טיפולים, ההורים שלה עזבו את העבודה, חודשים היו איתה, וכשכבר היא החלימה וכשהיא חזרה חזרה היא לא הצליחה ליצור קשרים חברתיים היה לה מאוד, מאוד קשה.

גם היא הסתגרה בתוך עצמה ב- טיפול פסיכולוגי היא הצליחה לספר כמה היא הרגישה אשמה, על זה שבעצם היא גרמה את התאונה, אי אפשר היה לא לפגוע בה, היא פשוט התפרצה לכביש, חודשים של סבל אחר כך אפשר היה לחסוך.

חשוב מאוד לפנות בגלל שאירועים מזעזעים  חותכים לנו את החיים, החיים שלפני הם לא כמו החיים אחרי והסיפור של נפגעי הטראומה כמעט לא משנה איזה טראומה הוא תמיד סיפור של אשמה ובושה גם כשאנחנו לא חושבים שבעצם ככה הם מרגישים או אנחנו מהצד בחשיבה רציונאלית לא נראה לנו שהם עשו משהו נוראי, מבחינתם יש שם בושה מאוד גדולה ואשמה ותמיד סיפור של הסתרה.

ולכן לעזור במצבים האלה זה זכות מאוד גדולה עבור פסיכולוגית ילדים. המודל שאני עובדת איתו ומשלב כמה מודלים קיימים גם את היכולת לספר את הסיפור עבודה הנרטיבית, גם את היכולת לאט, לאט להתקרב לסיפור הקשה ולחשוף אותו שוב ושוב ושוב וגם את היכולת ללמוד מזה משהו ולצמוח, לא רק לחזור לחיים האלה אם אפשר גם לצמוח מהטראומה.